כשהתחלתי ללמוד חשיבה הכרתית,
למודת נסיון בשיטות אחרות,
הבנתי כבר דברים, אבל פחות הצלחתי ליישם.
רק רציתי שיראו אותי , שתהיה לי הרגשה שיש לי זכות קיום כמו שאני,
עם כל המעלות והמגרעות, בלי שארגיש צורך לרצות אחרים כדי להיות רצויה,
שתהיה לי זכות לשגות ואפילו לפעמים לפגוע בלי כוונה.
ההתנהלות היומיומית שלי הייתה פועל יוצא של הפחדים האלה:
לרצות, להיזהר, לתת מעבר למידה, קודם אחרים ואחר כך הצרכים שלי, ״לא להתפנק״.
כמובן שלכך מתלווים כעסים, רוגז, צפייה מוגזמת מאחרים, שיפוטיות,
״אני לא הייתי עושה ככה״, התערבות לא מתבקשת בחיי אחרים וכדומה.
הלימוד עוזר לי להשקיט את הסערה הפנימית,
עוזר לי להבין ולהפנים את הזכות הבסיסית שאני כמו שאני,
מספיק טובה ויש לי זכות קיום מעצם זה שאני כאן בעולם.
המושגים של יחסיות וחלקיות ומתן משקל יתר לטוב המתקיים בחיי
(כשבד״כ ניתן למה שחסר) תופסים מקום בהסתכלות שלי ולפעמים, (באופן יחסי- אמרנו),
אני מצליחה להעצים הישגים קטנים שגורמים לי להרגיש כל כך טוב.
החזרה של המושגים בלימוד מזוויות שונות ומגוונות ובנושאים רבים,
מהווה מעין חוט שנשזר ומתעבה של הבנות ו״אסימונים שנופלים״.
ועמוד השדרה הפנימי שלי נבנה ומתעצם.
לימודי ימימה משתמשים בכתיבה והכלי הזה מוכח לגבי ככלי עצמתי
שבעזרתו אני מגלה וחושפת לאור רבדים נוספים מהפנימיות שלי.
אני מרגישה פחות ופחות תלויה בתגובה של אחרים למעשים שלי
ומעזה יותר .הכל בקטן, אבל בגלל המשקל שאני נותנת לכך,
זה נראה לי הרבה, משפר מאד את הרגשתי.
גם הסביבה מרוויחה כשאני מפנימה שאני צריכה למלא את עצמי
בדברים שעושים לי טוב, (אחרי שבכלל התפניתי לגלות מה הם אותם דברים
ואפילו רשמתי אותם)
עשיה כזו לעצמי, שאני נותנת למקום בלו״ז של חיי היום-יום,
שבדרך כלל היה מוקדש ל״עשיה מועילה״ ממלא אותי שמחה
ואני מוצאת את עצמי צוחקת יותר, בקול רם,
רואה יותר מראות מפתיעים וכל התדר שסביבי מפליא אפילו אותי בכל פעם מחדש.
המלצתי החמה, להצטרף ולחוות את השיעורים שהמורה המיוחדת שלנו, נופר, מעבירה.
ברגישות אין קץ ובתבונה, היא מלמדת, מבארת ומאפשרת
לנו מרחב לברר את הדברים החשובים לנו בכל רגע נתון, תוך מתן כבוד וטיפוח להבנה האישית של כל אחת.
באופן ההוראה שלה, נופר מעצימה את תכני הלימוד ואותנו.
רותי שוננבברג
אלוני אבא